<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שני</h1>
<h2>דף ג.</h2>
עוד מצינו משנה שונה כמה דברים משום דדמיין להדדי, ובאחרת אינו שונה רק חדא מינייהו, כגון הך דתחלת שבת דלא תני רק יציאות השבת שתים, ובריש שבועות תני כל שתים שהן ארבע, שבועות ידיעות יציאות מראות, ובריש שבועות (ג' ע"א) מפרש מאי טעמא גבי שבת לא תני לכולהו.
<h2>דף ד.</h2>
מצינו דרבי סתם תרי סתמי, חד כחד תנא וחד כחד תנא דפליג עליה והלכה כסתם אחרון, כדקאמר בריש שבועות (ד' ע"א) ורבי היכי סתים הכא הכי והכא הכי, אלא רבי מעיקרא סבר כרבי עקיבא וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה.
וכדרך הזה לא זו אלא אף זו, שמע התנא שאמר לשון ראשון וכתבו, ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ונראה בעיניו וכתבו כלשון התנא ההוא, אף על פי שלשון התנא הראשון אינו צריך לא רצה לסלקו ממשנתו, וכן זו ואין צריך לומר זו, שמע בראשונה לשון שני וכתבו אע"פ שאינו צריך כלל, למען כי רצה לכתוב דברי התנאים אשר קבץ ואסף, ובפרט הדברים אשר נראו אל רוב החכמים הנקבצים שם. וכיוצא בזה איתא פ"ק דקידושין (כ"ה ע"א) אלא רבי אומר סירוס ולא מיבעיא לשון, בן עזאי אומר לשון אבל סירוס לא, ומאי אף, אקמייתא, אי הכי נקדמיה דבן עזאי ברישא, תנא שמעה לדרבי וקבעה ושמעה לדבן עזאי וקבעה ומשנה לא זזה ממקומה, וכן לא זו אף זו וזו ואין צריך לומר זו למבין. ונראה שכתב הך דאין צריך לומר זו על דרך אלו ואלו דברי אלהים חיים כדאיתא פרק קמא דעדיות (מ"ו), למה נכתבו דברי יחיד בין המרובים לבטלה וכו' עד שאם יאמר אדם דבר זה שמעתי אומרים לו דברי יחיד שמעת, כך, כתב לשון השני שאם ישמע אדם או יראה ברייתא בענין, יאמרו בלשון התנא ששמע רבי בסוף וכתבו שמעת, או שמא יסמכו על אותו לשון שני כדרך שכתב בעדיות (שם מ"ה) שאם יראו וכו' עד יסמכו עליו, ואולי גם בענין לא זו אף זו לא רצה לסלק הלשון הראשון אע"פ שאינו צריך. ועל הדרך הזה סתם ואחר כך מחלוקת ומחלוקת ואחר כך סתם. וכן הא דאמר ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי, וקאמר רבי ראה דברי פלוני וסתמה וקאמר רבי סתמא אחרינא אשכח עד ומשנה לא זזה ממקומה, שמע זו מפי חכם אחד והדר שמע אחרת מפי אחר וסתמה.
סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי רבי ישמעאל, וכולהו אליבא דר' עקיבא. מצינו דסתם משנה לא אתיא כר' מאיר, כי הא דפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"א) זו דברי ר' מנחם ב"ר יוסי סתימתאה, אע"ג שסתם משנה אינה אלא לר' מאיר כדקיימא לן סתם משנה ר' מאיר, זו אינה אלא לר' מנחם או לר"ע והיא שנויה סתם, ולא כל הדברים של חכמים הללו סתומים אלא המשניות שהזכירו לבד שרבי היה רגיל לפעמים לסתום כמותן.
אע"פ שר' חייא ור' אושעיא שנו ברייתות כאשר קבלו מרבי שהיה רבם, פעמים הוסיפו מלבם דבר אחד הנראה להם, וזה שאנו אומרים בכל מקום רבי לא שנה ר' חייא מנין לו, וראיה לזה מפירקא קמא דיבמות (י' ע"א) דקאמר, ואעפ"כ בדקה לוי במתני', דתני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה פעמים אינה פוטרת צרתה, אע"ג דרבי לא חשיב למיתנייה מטעם דפירש שם דבפלוגתא לא קא מיירי, או משום דמתניתין ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו. וגם רבי לא שנה אף דבר המקובל, במשנה, אלא אם כן היה הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהיו עמו כאשר סדר המשנה, שהרי תניא בתוספתא ומייתי לה בריש סנהדרין (ג' ע"ב) דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי שיגמר בג', ולא הזכיר רבי דבריו במשנה אע"פ שסדרה, מטעם דפרישית, וכן נמצא דברי רבי בכמה ברייתות שאינם במשנה, אע"ג דהך דסנהדרין איכא לפרושי דמתניתין דיני ממונות בשלשה בגמר דין קאי, והאמת כדפרישית, שהרי מצינו ר' סתם דלא כוותיה מפני שרוב חכמים הסכימו כך, כדאיתא בריש שבועות (ד' ע"א) דקאמר בשבועות נסיב כר"ע וליה לא סבירא ליה, וטעמא כדפרישית דנסיב אליבא דרוב חכמי דורו, וכן פירש ר"י.
<h2>דף טז.</h2>
מצינו משנה דאית בה תרי תנאי ומשתמע דפליגי אהדדי, וקאמר בגמרא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, פרק שני דשבועות (ט"ז ע"א) ובפרק השוחט והמעלה (זבחים ק"ז ע"ב) גבי הא דתנן א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל היו עושים קלעים, ומסיק מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר.
